סיפרו לנו שהוא מטבע אנונימי, שלא ניתן לבצע בו מניפולציות, שהוא הדרך להתמודד עם הריכוזיות של הבנקים וחוסר האמון במערכת הפיננסית 🪙 בפועל: הוא ריכוזי לא פחות, לא מאפשר אנונימיות ובהחלט נתון למניפולציות, ולא מאפשר חירות אמיתית כפי שטוענים חסידיו 💸 פורץ דרך מוריד את מסך הבלוקצ'יין והביטקוין
הכתבה מלווה את הפרק לא אנונימי, לא מבוזר, לא מוגן 🐱💻 סייברסייבר ע06פ09:
ביום הראשון של אוקטובר 2013 היה השולחן הצמוד לשקע החשמל בבית הקפה "בלו קפה ותה" ברחוב גלן בסן פרנסיסקו תפוס. על כן החליט הגבר בן ה-29 להתמקם בספריה הציבורית הסמוכה. הוא הניח את המחשב הנייד על אחד השולחנות העגולים באגף המדע הבדיוני בספריה, הקליד את הסיסמה הדרושה על מנת לפייס את תוכנת ההצפנה שהתקין מבעוד מועד, והתכונן לעוד יום של עבודה על הסטארט-אפ המצליח שאותו טיפח בשנתיים האחרונות.
בעודו עובד, זוג שנכנס לחדר החל לריב בקול רם. "פאק יו", אמרה האישה והחלה להתרחק מהגבר, שתפס בחולצתה והרים אגרוף מאיים. הצעיר הסתובב על מנת לעזור לאישה, כשמצידו השני של השולחן זינקה אישה אחרת ותפסה את המחשב הנייד שלו. כשניסה למנוע את חטיפת רכושו, הוא מצא את עצמו חבוק על ידי הגבר שמאחוריו, גופו מוטח בכוח על השולחן, ואז נאזק.
לחרדתו, התברר לו שכל הדמויות סביבו היו סוכני רשויות אכיפת חוק שונות, במה שהיה שיאו של מבצע מורכב שתוכנן במשך חודשים ארוכים על מנת ללכוד את "הפיראט הנורא רוברטס" – רוס אולבריכט – שעמד בראש אחד השווקים האפלים הגדולים בעולם באותה תקופה, והיה אחראי לפריחתה של תעשייה שלמה, המגלגלת מיליארדים רבים של דולרים עד היום.
דואר שלוחות
אחת הבעיות המאתגרות עבור מי שמבקש לשמור על אנונימיות ברשת האינטרנט היא השקיפות שלה. כל פיסת מידע שעוברת בה מכילה מידע על אודות השולח ועל אודות הנמען, באופן שמאפשר לצופה מבחוץ לדעת לכל הפחות "מי מדבר עם מי".
אם נפשט לרגע את ניתוב המידע ברשת האינטרנט ונמשיל אותו למערכת הדואר המוכרת מהעולם המוחשי: כשאדם מבקש להעביר מידע לחברו, הוא מכניס אותו למעטפה, רושם עליה את שמו במשבצת השולח ואת שמו של חברו במשבצת הנמען, ומכניס אותה למערכת הניתוב.
אותה מערכת ניתוב חשופה לניטור של שלל גורמים מסחריים וממשלתיים, והמידע הנכרה ממנה שווה את משקלו בזהב. לעתים יש צורך משמעותי למנוע מהגורמים המנטרים הללו לדעת מי מדבר עם מי, כמו למשל במקרה של סוכן חשאי במדינת אויב הנדרש לשלוח הודעה למפעילו, וחשיפת הקשר ביניהם עלולה להביא לפגיעה בביטחון הסוכן ובביטחון המדינה.
בדיוק לשם כך, באמצע שנות התשעים פיתחו שני חוקרים במעבדת המחקר של חיל הים האמריקאי רשת חדשה שאותה כינו The Onion Router, "נתב הבצל", או בראשי תיבות: TOR. החוקרים הביטו בשכבות הבצל המסתירות שכבות נוספות תחתיהן, וכך תכננו את פתרון האנונימיות שלהם: כל חבילת מידע תנותב דרך מספר שכבות, כך שאדם המביט מבחוץ לא יוכל לזהות את הקשר בין השולח לנמען, ואף שכבה לא תהיה מודעת הן לשולח והן לנמען יחדיו.
אם נחזור לאנלוגיית הדואר שלנו, שימוש ברשת "תור" דומה למשחק של "חבילה עוברת". כל פיסת המידע שמבקש אדם להעביר לחברו מוכנסת למעטפה עם כתובת הנמען, אך במקום להכניס את כתובת השולח, המעטפה מוכנסת למעטפה נוספת, וזו לעוד אחת, ולעוד אחת, ורק עליה נרשם שמו של השולח, ושם של מתנדב ברשת מוכנס בתור הנמען. כשהמעטפה נכנסת למערכת הניתוב, כל מה שיודעים הגורמים המנטרים אותה הוא שהשולח שלח הודעה לאדם כלשהו, שאינו הנמען, וכך נחתך הקשר הישיר ביניהם.
כתוצאה מכך, הן השולח והן הנמען לא חשופים לכתובות אלה של אלה, מה שמאפשר להגן לא רק על האנונימיות של המשתמשים – אלא גם על זו של המפעילים.
היכולת הזו הביאה עמה גם אפשרות להפעלת שירותים שאינם חוקיים, מבלי לחשוף את מיקום השרתים שעליהם הם רצים, ובכך לחבל ביכולת גורמים שונים לסכל את פעילותם. שירותים המופעלים ברשת תור נקראים לפעמים גם "שירותים אפלים" – אחד כזה הוא תיבת ההדלפות הסודית של הפודקאסט הפופולרי סייברסייבר.
נכנסים לרשת האפלה
שנתיים לפני האפיזודה בספריה הציבורית בסן פרנסיסקו, הקים אותו רוס אולבריכט אתר אינטרנט קטן בשם "דרך המשי" (Silk Road), שפעל כ"שירות אפל" ברשת "תור", שכפי שראינו קודם מאפשרת להסתיר את זהות המוכרים ובכך להימנע מזיהוי על ידי רשויות החוק. בדרך המשי, בדומה לאתרים רבים אחרים, אפשר היה להציע סחורות למכירה מצד אחד, ולרכוש אותן מהצד השני, אך בניגוד לרוב השירותים האחרים שפרחו ברשת באותה תקופה, הסחורות שהוצעו בו למכירה היו בעיקר חומרים משככי תודעה מסוגים שונים.
הרשת האפלה לא כל כך אפלה: 🧅 יום בסל ע03פ05
בתחילה לא נרשמה התלהבות גדולה מהשירות, שהיה ידוע למאות אחדות של גולשים ברחבי העולם. אבל אז הסנטור של מדינת ניו יורק דאז, צ'אק שומר, הכריז במסיבת עיתונאים על המערכת של אולבריכט כ"one stop shop לכל סוגי הסמים", והמשיך והפליג בסכנות שהיא מהווה למרקם החברתי בשל האנונימיות שהיא מעניקה למשתמשיה והעדר היכולת של רשויות אכיפת החוק להתמודד איתה. פרסום מעולה ובחינם. תודה, צ'אק!
הודות לסנטור, קפץ בלילה אחד מספר המשתמשים בפלטפורמה במאות אחוזים, והיא ביססה את עצמה כדבר החם הבא. תוך שהיא מספקת מערכת ביקורות בין המשתמשים, שאפשרה לסוחרים טובים להתבלט ולקונים להימנע מנוכלים, היא הציעה גם שירותי אבטחה לכספים שעברו דרכה, ואפילו מוצרי גידור סיכונים בשל התנודות התכופות במחיר מטבעות הקריפטו ששימשו למסחר בה.
אולבריכט עצמו סרב למכור מוצרים שתכליתם לפגוע בבני אדם. בלי אלימות, בלי סחיטה, בלי חומרים המציגים פגיעה בקטינים, בלי כלי נשק (אף שהיתה אפיזודה קצרה שבה כן נמכרו כאלה באתר). לאט לאט החלה להתגבש אידיאולוגיה שלמה סביב המערכת שבנה. הוא החל לפרסם מניפסטים חברתיים, שבהם הסביר שהכלכלה החדשה, הקריפטו-אנרכיה שהוא בונה, תביא להסרת "הטלפיים הרצחניות והחמסניות" של המשטר מגרונות האנשים, כך שיוכלו להשתחרר מכבליו. האימוץ השלם, המלא, של הכלכלה הזו, שבדיעבד ברור שלא הובנה כראוי על ידי אולבריכט ועל ידי רבים אחרים, הביאה לקץ ההצלחה המטאורית של "דרך המשי", שיחד עם החזון האנרכו-אוטופי של אוברכט, באה לסופה עם מעצרו בחודש אוקטובר 2013 בספריה הציבורית בגלן פארק.
מטבע בלי צדדים
כדי להבין את המהפכה הכלכלית שעליה הסתמך אולבריכט בחזונו האנרכו-אוטופי ואת השלכותיה, יש לחזור בזמן ל-1 בנובמבר 2008, אז פרסם משתמש שהסתתר תחת הפסבדונים "סאטושי נאקאמוטו", מאמר תחת הכותרת "ביטקוין: מערכת שיתופית לכסף אלקטרוני". במאמר תאר נאקאמוטו תשתית פיננסית שאינה נשלטת על ידי אף גורם מרכזי כמו מדינה או בנק, אלא על מנגנונים מתמטיים ותקשורת ישירה בין כל העמיתים ברשת. התשתית הזו מתוכננת כך שהאינפלציה בה קבועה מראש – יצירת כסף חדש כפופה לעקרונות מתמטיים ואינה נתונה להחלטות שרירותיות של בני אדם.
מהו מטבע קריפטו? הכסף שלנו, ה"עושר" סביבנו, מבוסס יותר מכל דבר אחר בעיקר על אמונה. אנחנו מחזיקים ביד שטר נייר עם כמה קשקושים עליו, ומאמינים שבאמצעותו נוכל לקבל מוצרים פיזיים בעלי ערך ממשי. האמונה הזו מגובה בהבטחה של מי שחתום על הנייר הזה, על פיה הוא מתחייב לתת למי שמחזיק בו את הערך הרשום עליו, כאילו היה עשוי מתכת יקרה. סוג המטבע הזה נקרא "פיאט" (Fiat), מהמילה הלטינית שפירושה "כך יעשה", וזה הכסף שאנחנו מכירים ואוהבים בחסות מדינות העולם: הדולר, האירו, הפאונד, והשקל.
הבנק ש"מחזיק" את הכסף שלנו מנהל יומן גדול (Ledger), שבו הוא רושם את כל העסקאות המבוצעות דרכו. אם אדם א' העביר 100 זוזים לאדם ב', הבנק רושם ביומן תנועת חובה לאדם א', ותנועת זכות לאדם ב'. כך מנוהל הכסף שלנו, ואנחנו סומכים על הבנק, המפוקח על ידי המדינה (שגם עליה אנחנו סומכים) שהם לא יטעו ברישום, ושאין בין כתבני היומן הזה מושחתים שיכניסו עסקאות מזויפות אשר יובילו לדלדול הסכום בחשבון שלנו.
כפי שניתן לראות, נדרש לא מעט אמון כדי להשתכנע שקיים ערך כלשהו מאחורי הנייר שמתאר את השווי הפיננסי שלנו, והוא תלוי ביציבות הגורמים שבהם אנחנו מניחים את האמון הזה. אם הבנק שעליו אנחנו סומכים יבגוד באמוננו, נקודת הכשל הזו תעלה לנו בכל הוננו. אם המדינה שמבטיחה לנו ערך תתערער, כך גם כספנו.
בדיוק את הנקודה הזו ביקש נאקאמוטו לתקוף – לצמצם את האמון הנדרש מאיתנו בצדדים שלישיים כאשר אנחנו מבקשים להעביר או לשמור את ההון שלנו. במקום לסמוך על אדם שינהל את יומן העסקאות המתאר את כספנו, עלינו לשים את מבטחנו בדבר הנקי, הקבוע והאמין ביותר שאנחנו מכירים: המתמטיקה.
על מנת להבטיח אמינות, הבין נאקאמוטו, עלינו להוציא את חולשות האדם מהמשחק וליישם שקיפות מלאה. אם כולם יראו את יומן העסקאות של כולם, הרי שכל מי שרוצה בכך יוכל לשחזר המאזן של כל משתמש ולא נידרש לבטוח בגורם יחיד שיספר לנו מה כתוב בו.
דמיינו לעצמכם לוח גדול בשמיים המתעד את כל העסקאות שנעשות בין גופים שונים. אם אדם א' התחיל ובידו 100 זוזים, ושילם לאדם ב' 20 זוזים, ועכשיו בא ומבקש לרכוש מאפה יוקרתי בעלות של 200 זוזים, מוכר המאפה יכול להביט בשמיים, לעשות חישוב מהיר של "היו לו מאה, הוא שילם עשרים, עכשיו יש לו שמונים" ולהבין שאין לאותו אדם את הסכום הדרוש להנות מהמאפה שהוא מבקש לרכוש, וכך להימנע מעסקה שתגרום מפח נפש. לא צריך עוד לסמוך על צד שלישי, כל מה שצריך הוא להרים את הראש לשמיים.
ובכל זאת, אם אין צד שלישי שעליו אנחנו סומכים שירשום את העסקאות בצורה הוגנת, כל המערכת תקרוס. אם אין פיקוח ובקרה, מה ימנע מכל אדם להכניס עסקאות שמעשירות את החשבון שלו על חשבון אחרים? כאן נכנסת לפעולה המתמטיקה, או ליתר דיוק הקריפטוגרפיה, תורת ההצפנה.
במנגנון מתוחכם מתבצעת "חתימה" של העסקאות שזוכה להסכמה של כלל הרשת, כך שאפשר להיות בטוחים למדי שכאשר אנחנו מביטים ללוח הגדול שבשמיים, מה שכתוב בו הוא נכון מתמטית ומגובה בקונצנזוס. כך אנחנו מוציאים מהמשוואה את עקרון ה"אמון" בבני אדם ובגופים אינטרסנטים ושמים מבטחנו במתמטיקה הטהורה ממניעים זרים.
הלוח הזה נקרא "בלוקצ'יין" (Blockchain), והוא מתאר את כל העסקאות שנעשו בין כל שני חשבונות (ארנקים) מאז ראשית הזמן, שהיא חודש ינואר 2009, אז נחתמה עסקת הביטקוין הראשונה.
כשחמאס נבהל
המחיר של הוצאת הצורך באמון בצדדים שלישיים על מנת לנהל את המערכת הפיננסית הזו הוא שקיפות מלאה, שעומדת בניגוד מוחלט לאנונימיות הנדרשת מניהול של שוק לחומרים אסורים ברשת האפלה. אחת הטעויות הנפוצות ביותר עד היום בציבור הרחב, ואפילו בקרב פושעי-סייבר קטנים, היא שמטבעות קריפטוגרפים, ובראשם ביטקוין, מספקים אנונימיות המספיקה להסתרת זהותם של מחזיקי הארנקים.
דוגמה נוספת לכשל הזה אפשר למצוא באפריל 2023, אז הכריז ארגון חמאס כי הוא מפסיק לקבל תרומות בביטקוין מחשש לפגיעה בתורמים. לקח לחמאס עשר שנים להבין מה שאולבריכט, הפיראט הנורא רוברטס, הבין כאשר ראשו הוטח בשולחן הספריה הציבורית בסן פרנסיסקו. ביטקוין אינו מטבע אנונימי. להפך, הוא הרבה פחות אנונימי משקל, או דולר, או אירו, בדיוק בגלל ששקיפות עומדת בבסיסו: אותו בלוקצ'יין, הלוח הגדול שבשמיים עליו כתובות כל העסקאות שנעשות בו, זמין לכולם ואין להחביא בו שלמונים מתחת לשולחן. זה סוד כוחו, וגם נקודת התורפה שלו. זו בדיוק הסיבה שהוא לא מאומץ על ידי ממשלות העולם.
קחו למשל את תקציב המדינה. מאות מיליארדי שקלים שחלקים גדולים מהם אינם שקופים לנו, בעיקר מטעמים ביטחוניים אך לא רק. אם המדינה היתה מאמצת מטבע קריפטוגרפי, שכזכור כל עסקה המתבצעת בו חשופה לעיני כל, אפשר היה לראות בדיוק לאן הולך הכסף, ולאן הוא לא הולך. כך כסף שעובר לשימון כיסיו של גנרל בדיקטטורה אלימה על מנת למכור לו כלי משחית, יופיע בבלוקצ'יין ואפשר יהיה להתחקות אחרי מקורו; כסף שעובר לעידוד מקור מודיעיני לספר את סודותיה של מדינת אויב יהיה נגיש לעיני כל; כסף שעובר כשלמונים לחברת קש באיי הבתולה ימצא עצמו בארנקו של שר בכיר במסלול המותיר שביל עקבות ברור; וכן הלאה.
הסיבות להתנגדות מדינות לשימוש במטבע שקוף ברורות: הכוח הקיים בהסתרה ילקח מהן, ומדינות מוותרות על כוח לעיתים רחוקות מאוד, וגם אז רק כשכלו כל הקיצין. אבל יש עוד גורם שעשוי לצאת שידו על התחתונה: הבנקים ושאר המוסדות הפיננסים שמנהלים את כספנו. שהרי אם הם לא נדרשים לנהל את יומן הפעולות שקובע את השווי בחשבוננו – מה צורך יש בהם? אם אנחנו לא צריכים לשלם להם על האמון שחשבוננו ינוהל בצורה מדויקת, ואנחנו מעבירים את האמון הזה לעקרונות מתמטיים, איפה הערך שלהם?
בנקים ברחבי העולם מנהלים טריליוני דולרים, שמהם הם גוזרים חלקים נכבדים כעמלות והיטלים נוספים במספרים אסטרונומים. חלק גדול מהכוח שהם מחזיקים, טמון בסודיות שהם מבטיחים ללקוחותיהם, ובחוסר השקיפות שמאפשר לבעלי הכוח והממון לשמור את כספם מפני הטמיון. אם הכוח הזה היה נלקח מהם וניהול יומן הכספים היה מתבצע בבלוקצ'יין במקום בספרי הבנק, נדבך מרכזי בערכם היה סופג נזק משמעותי, ורווחיהם היו מצטמצמים בהתאם.
מאידך, אם כל המערכת המוניטרית היתה שקופה, היה קשה הרבה יותר להימנע מתשלום מיסים, שהרי כל ההכנסות כולן היו מתועדות בשקיפות ולא היה נדרש להסתמך על דיווחי הנישומים. הסתרה של כספים היתה הופכת משימה קשה הרבה יותר, והמדינות היו יכולות להנות מסכומי מס גדולים יותר לרווחת אזרחיהן.
חשוב לציין כי הבלוקצ'יין, אותו לוח גדול שבשמיים, מתעד את התנועות הפיננסיות, אך לא את זהות מחזיקי הארנקים. כלומר, אפשר לדעת שארנק א' שלח סכום כסף לארנק ב', אך הבלוקצ'יין לא מחזיק את זהותם של אדם א' ואדם ב'. עם זאת, שלל חברות ברחבי העולם פיתחו טכנולוגיות המשתמשות ב"ערוצים צדדים" (side channels) על מנת לזהות את המחזיקים, וכבר לפני כעשור הצליחו להתחקות אחרי אלפי ארנקים ברחבי הרשת באמצעות הצלבה של פרטים ממערכות שונות ושיוך ארנק לשֶם. כך, למשל, כאשר מערכת גדולה ששירתה פדופילים נתפסה על ידי הרשויות, כל מי ששלח כסף לארנקיה, על מנת לשלם על גישה לתוכן המחריד שסיפקה, פתאום היה הרבה פחות אנונימי. כל מה שהיה על גופי אכיפת החוק לעשות הוא להסתכל על מקורן של כל העסקאות שהיעד שלהן היה אתר הפדופיליה, ולראות מי הכניס כסף לאותם ארנקים. כך נתפסו מאות אנשים, שסמכו על אנונימיות המטבע רק משום שלא הבינו את המנגנונים העומדים בבסיסו.
מחיר השקיפות
כמו לכל דבר, גם לחזון האנרכו-אוטופי הזה יש מחיר, ולהימנעות של מדינות מהשימוש בטכנולוגיית הבלוקצ'יין יש גם טיעונים משכנעים. ראשית, על מנת להבטיח את נכונות המידע בבלוקצ'יין נדרש כוח חישוב עצום, שעל פי מאמר שפורסם במגזין "סיינטיפיק ריפורטס" בספטמבר 2022, השפעתו הסביבתית השלילית עלתה על זה של תעשיית הבשר והתקרבה לזו של תעשיית הדלק. על מנת לייצר את האנרגיה שתפעיל את כל השרתים שיריצו את טריליוני החישובים שידאגו לנכונות מצב החשבון שלנו, אנחנו פולטים כמויות פחמן דו חמצני כמו ירדן וסרי לנקה, וצורכים כמויות חשמל יותר מהולנד וארגנטינה. כמובן שזה לא בר-קיימא. ישנן טכנולוגיות בלוקצ'יין אחרות, שהטמעה שלהן תוזיל את המחיר הסביבתי, אך יש להן בעיות אחרות שהופכות את השימוש בהן ללא בטוח מספיק, עדיין.
בעיה נוספת, אינהרנטית לטכנולוגיה, היא העדרו של מבוגר אחראי, כזה שיכול ליישב סכסוכים ולטפל בנוכלויות. היום, כשאנחנו רואים הוצאת כסף לא מאושרת מחשבוננו בבנק שבו מנוהל כספנו, אנחנו יכולים לבוא בטענות לבנק, שיכול לתקן את הטעות. במידה והבנק מסרב, ביכולתנו להגיש תלונה במשטרה או לתבוע את השבת כספנו באמצעות עתירה לבית המשפט. בבלוקצ'יין אין גוף אחראי שאליו אפשר לבוא עם הטענות האלה, וכשכסף יצא מהארנק שלנו – הוא אבוד. שום גוף מרכזי לא יחזיר אותו, מכיוון ששום גוף מרכזי לא שולט ביומן התנועות המנהל את היתרה שלנו.
זה כמובן כמעט נכון, כי מטבעות קריפטוגרפים כאלה הם בסך הכל תוכנה, ומי שכותב את התוכנה יכול להורות לה לעשות מה שירצה. כך, ב-15 באוגוסט 2010, גילה האקר אנונימי חולשה במנגנון כריית המטבעות (המנגנון שאחראי ליצירה של מטבעות חדשים) וייצר 184 מיליארד ביטקוין חדשים. לכאורה, אם היו כותבי הקוד של ביטקוין נאמנים לכל מה שנכתב לעיל אודות העדר מנגנון שליטה מרכזי וחופש אנרכי מוחלט, זה היה סופו של המטבע המבוזר. אך במפגן של אקרובטיות אידיאולוגית של נאקאמוטו, הוא שינה את הקוד של המטבע כך ש"יתעלם" מכל המטבעות החדשים שנוצרו. הוא בעצם "הפך את הזמן" למעט לפני הנקודה בה ייצר ההאקר את כמות המטבעות שהיו מביאים לסופה של הכלכלה שברא, תיקן את החולשה שאיפשרה אותה, ואמר "בואו נעשה כאילו כל זה לא קרה ונמשיך מכאן".
זו, אולי, החולשה הגדולה ביותר של הטכנולוגיה הזו.
נעים לנו לספר לעצמנו סיפורים על טוהר המתמטיקה ועל השחרור המוחלט מציפורני המוסדות הפיננסים השולטים במטבעות הפיאט אך בסופו של דבר, כאשר אנחנו מקלפים את שכבות ההייפ והמילים היפות של חסידי הכלכלה החדשה הזו, אנחנו מגיעים לקנוניה של אנשים ספורים ששולטים בקוד ששולט בכלכלה. השתחררנו מעריץ אחד ועברנו לאחר. הבשורה הגדולה של חסידי הבלוקצ'יין אינה אלא החלפה של אזיקים.
האמון הנדרש מאיתנו היום לניהול הכספים שלנו, שאנחנו בוחרים לתת היום לגופים פיננסים גדולים ולממשלות נבחרות, מתבקש לעבור לידיהם של שישה אנשים זרים. כאשר מפשיטים את כל ההצהרות והאידיאולוגיה של האוטופיה הכלכלית, אנחנו מגיעים לשישה אנשים סמי-אנונימיים ששולטים בעתידה. שישה אנשים שאם כולם, או אפילו חלקם, יחליטו או יוכרחו לבצע שינויים בה – היא תשתנה, וככל הנראה לא לטובה.
האם הייתם מפקידים את כספיכם בידיים של ולדימיר ואן-דר-לאאן? ג'ונאס שנלי? מרקו פאלקה? סמואל דובסון? מיכאל פורד? ומה עם פיוטר וילה? כי זה בדיוק מה שאתם עושים כאשר אתם רוכשים ביטקוין. בשעה שיתכן שכולם צדיקים טהורים, כאלה שמשקים את העצים בשדרת חסידי אומות העולם, מאכילים חמוסים יתומים ומלטפים גורי היפופוטמים, הם עדיין בני אדם ששולטים היום בטריליוני דולרים.
גם מנגנון הירושה אינו שקוף, והגישה לשינויים בקוד ניתנת בהחלטה של האחראים הנוכחיים ולא בבחירות או בהליך שקוף כלשהו. כך "הוריש" נאקאמוטו את השליטה בקוד לגאווין אנדרסון בלי להתייעץ עם איש או לקבל את אישור הקהילה, וזה "הוריש" את הקוד לוולדימיר ואן-דר-לאאן, ולכן גם אם היום ששת המופלאים ששולטים בקוד ידאגו רק לדברים טובים, אולי יורשיהם, שכאמור לא נבחרים אלא ממונים שרירותית, יבחרו לעשות דברים אחרת.
דרוש רצון טוב
כמובן, היכולת לעדכן את קוד המקור לא נותנת כרטיס חופשי, והקונצנזוס הנדרש מהרשת כולה על מנת שהשינויים האלה יבואו לידי ביטוי מהווים חסם משמעותי. מפעילים שונים ברשת יכולים לבחור לא לעדכן את הקוד שרץ אצלם, וכך לפצל את הרשת. עוד אשוב לכך.
נקודת חולשת נוספת היא הפלטפורמה שבה מנוהל הקוד, גיטהאב, ששייכת לתאגיד מיקרוסופט, חברה מסחרית עם אינטרסים משלה. תיאורטית, עובד מרושע בתאגיד שיניח ידיו על אחד ממפתחות ההצפנה של הקוד יכול לבצע בו שינויים גם בלי רשותם של ששת האחראים.
אומרים שמערכת חזקה כחוזק החוליה החלשה שלה, ולכל תרחיש כזה יש תשובה שנועדה לטפל בו בדיעבד או לפעמים למנוע אותו. אבל האם נכון לבסס את יסודות הכלכלה החדשה על שורה של חוליות חלשות, הנשלטות על ידי גוף בלתי-נבחר, שרץ על תשתיות של חברה מסחרית גדולה, ושבסופו של דבר יכול להחליט לשנות את החוקים בלי דיון ובלי הסכמה?
הטיעון המרכזי של חסידי המטבע וחוקרים אחרים הוא ש"תמיד אפשר לעשות מה שעשה נאקאמוטו". בעגה המקצועית זה נקרא "הארד-פורק" (מיזלוג קשה), יצירה של תמונת בלוקצ'יין חלופית, שמחזירה לאחור שינויים בלתי רצויים, או מכתיבה שינויים אחרים.
זהו אירוע שמצריך קונצנזוס מלא מכלל חברי הקהילה, שבשעה שב-2010 היתה קטנה וריכוזית, היום היא רחבה מאוד ובעלי אינטרסים רבים מנסים למשוך אותה לכיוונים שונים. מיזלוגים כאלה כבר התרחשו מספר פעמים לאורך ההיסטוריה הקצרה של המטבע, וחלקם הביאו למחיקות ערך עצומות וליצירת (או החלפת) מטבעות שאיבדו את ערכם מהר מאוד.
בשורה התחתונה, נדרש רצון טוב מצד הרבה מאוד אנשים ששולטים בהרבה מאוד כסף, ואם ההיסטוריה יכולה ללמד אותנו משהו, זה שרצון טוב הוא סחורה מוגבלת, וכשהוא מתנגש עם כמויות עצומות של כוח וכסף, הוא בדרך כלל יוצא וידו על התחתונה.
מחיר החירות
חוסר הבנה של הכלכלה הזו הביאה למפלתם של רבים. רוס אולבריכט, הפיראט הנורא רוברטס, עודד את לקוחות השוק האפל שבנה לסמוך על ביטקוין כדי לשמור על האנונימיות שלהם ברכישת החומרים האסורים, אך לקה בהערכת חסר של יכולות גופי חקירה עם מספיק אמצעים להתחקות אחרי בעליהם. כך נתפסו אלפי משתמשים, לא רק של "דרך המשי" אלא גם של שווקים רבים אחרים ברחבי העולם.
כבכל טכנולוגיה חדשה, השנים הראשונות טרם היא מתבססת ומתייצבת הן כר פורה לשלל נוכלים המבקשים לנצל את חוסר ההבנה בציבור של מגבלותיה. בשעה שתמיד יהיו כאלה שיאמצו אותה לפני אחרים ופעמים רבים יגרפו רווחים עצומים, אחרים, בדרך כלל אלה שלא שולטים בה לחלוטין ומסתמכים על סיפורים והבטחות, מאבדים את כספם בתהליך. ההצגה של ביטקוין כמטבע אנונימי, למשל, היא דוגמה לחוסר הבנה כזה. קשה לטעון לשקיפות מלאה מצד אחד ולהבטיח אנונימיות מהצד השני.
כאשר אנחנו מתעסקים בדברים חשובים כמו החירות שלנו, או קצת פחות חשובים כמו כסף, יש להבין היטב כיצד טכנולוגיה מסוימת יכולה לעזור לנו, ואולי חשוב מכך: להבין את מגבלותיה ומה אסור לעשות באמצעותה. טעות, כפי שלמדו אלפי משתמשי ביטקוין שהשתמשו בו לבצע רכישות בשווקים האפלים, יכולה להיות יקרה מאוד.
נעם רותם הוא האקר חובב פחמימות ומגיש-שותף של הפודקאסט הפופולרי סייברסייבר 🗞️ הכתבה התפרסמה במקור ב-7.2023 בטור "פורץ דרך" במגזין ליברל 🖼️ תמונת שער: מטמון מטבעות 🖼️ קלרה עמית / רשות העתיקות (יחץ מוזיאון ישראל)
